נולד בתל עמל ב-18.09.1951 י”ז אלול תשי”א – נפטר בקיבוץ ניר דוד ב-2.10.2024 כ”ט אלול תשפ”ד
אשר ושרה מספידים: דודו אהובינו איש אשכולות, איש התרבות המיתולוגי, שפוקד כל הצגה, בכל תיאטרון שהוא, בכל בי”ס למשחק. כל אופרה חדשה שעלתה על הבמה, כל מופע מחול … אתה היית שם, והבאת אלינו ביקורות, רשמים, התפעלות וגם המלצות: מה כדאי לראות ולא לפספס. חרשת את הכבישים בכל הארץ, רק לא להפסיד שום מופע. בהמשך לכל אלה, היית פריק של התרבות בקיבוץ, לא היה חג, אירוע תרבותי כלשהו שלא היית מעורב בו, או מאחורי הקלעים, או על הבמה בהנחיה או משחק.
היית אגרן ואספן כפייתי: כל פיסת נייר שהגיעה לידיך, פרוספקטים ותכניות של הצגות ומופעים, כרטיסי טלקארד, בולים וסיפורים ששמעת, מההיסטוריה של תל עמלוּותיקיה. אחרי כל טיול בחו”ל, הכנת אלבום מפורט של צילומים וחומר כתוב על המקומות בהם ביקרת.
היית Storyteller, תמיד היו לך סיפורים ורעיונות בלי סוף. כל כך אהבת לספר מסיפורי המקום. הערצת את ערן להב וסיפוריו מילדותו שלו ושל הקיבוץ ובלעת אותם מבלי לאבד מילה. בזיכרון הפנומנלי שלך זכרת כל סיפור ואהבת לספרו. כל מפגש איתך היה מלא בסיפורים – בור סוּד שאינו מאבד אף טיפה …
לא נשמע יותר את שריקתך החזקה והתמידית על המדרכות, שהייתה סימן ההיכר שלך, כאילו הכרזת: “אני בדרך, אני מגיע”. גם כשעבדת בכלבו, שמענו אותה בכל שעה שהזדמנו לשם.
ביום שעברנו לניר דוד מכרם שלום, באת עם המשאית הגדולה, לעזור להעמיס ולהיפרד מהמקום שהיה ביתנו כעשרים שנה. ליווית אותנו בכל מהלך הקליטה בניר דוד )תל עמל( שלא היה קשה במיוחד, והכרת לנו את מנהגי החיים פה ואת מרבית החברים. כל כך אהבת והיית גאה בתל עמל, כך אהבת לקרוא לו, בשמו המיתולוגי והראשוני, כמעט לא שמעתי אותך אומר ניר דוד.
ביום שנודע על מחלתך, אמרת לנו שאתה “ריאליסט אופטימי”: המשכת בחיים המלאים שלך עם כל האנרגיות והמרץ, המשכת להתרוצץ אחרי אירועי תרבות, ללכת סביב הקיבוץ עם אסנת חברתך הטובה, שיפרת תזונה, וניסית גם טיפולים אלטרנטיביים בהתמדה והקפדה האופייניים לך. גם הקשר עם כרמל האהובה שלך, התהדק והתקרב עוד יותר, וביליתם זמן איכות של אבא ובת ביחד למרות המרחק.
כל כך הרבה סיפורים נשארו לי לספר עליך, אך אעצור כאן. לא אהבת הספדים ארוכים …
נוח באדמת תל-עמל האהובה, על יד רותי שלך. נשמור על כרמל האהובה שלכם.
