(01/02/1917 – 30/04/2017) ( ט שבט תרעו – ד אייר תשעו )

נולדתי וגדלתי בעיר סוסנוביץ בפולין, למשפחה חסידית: 6 אחיות, ארבעה אחים וזוג הורים. זיכרון ילדות: כילד עזרתי לאמא לאפות חלות לשבת. זה התחיל מהליכה לחנות לקנות קמח, ואני הקטן עוזר לאמא לסחוב חמישה קילו קמח הביתה. ואחר כך הלישה והתפיחה וריח השמרים וריח האפייה. החלות של שבת הן אחד הזיכרונות החמים שיש לי מהבית.

המלחמה תפסה אותי בגיל 22. ברחנו כמה חברים יחד לכיוון הגבול הרוסי. בעזרת מבריח תוך סיכון עצום חצינו את הנהר לעבר רוסיה. וכמו שהגענו תפסו אותנו חיילים רוסים. הביאו אותנו לכלא חרקוב. בתחילה היו חקירות ואחר כך נשפטתי לשמונה שנים והועברתי למחנה עבודה (קולחוז) פייצ’ורלאג, בו שהיתי עד 1943, אז גויסתי לצבא אנדרס. רק כאשר שוחררתי מהצבא נדדתי למרכז רוסיה, לאוזבקיסטן, ושם נוצר הקשר עם אנשי “בחזית”. שם הכרתי את רחל, אשתי לעתיד, ושם קשרנו את עתידנו.

עם תום המלחמה חזרנו לפולין. ארגנו עצרת זיכרון בבית הקברות היהודי בורשה. כך נתפסנו בעין המצלמה. תמונה זו פורסמה בעיתונות הפולנית, וקרובים באמריקה ראו אותה בעיתון וכך גילו שאני בחיים. מכל משפחתי, מכל 18 הנפשות, לא שרד אף אחד. הצטרפנו לארגון “הבריחה” ועסקנו יחד עם חברי קיבוץ נוספים בהעברת יהודים שבאו מרוסיה, ממחנות פליטים לאיטליה, גרמניה, צרפת, דרך צ’כיה ואוסטריה במטרה לעלות ארצה.

עלינו לארץ עם סרטיפיקט באניה פרובידנס בשנת 1947. רבקה בתנו היתה כבר בת שנה. כשהגענו לקבוץ ישר לקחו אותה לבית הילדים. עד היום אני זוכר את בכייה בזרועות המטפלת “מאמע, מאמע” באידיש.

בקיבוץ התחלתי לעבוד בעבודות שונות. בפלחה בנגב גידלנו שעורה. את האסם שעכשיו שיפצו הקמנו כדי שיהיה היכן לשמור את כל היבול מן השדות הרחוקים. אחד מתפקידי היה לטפל בהורים של חברים שבאו לגור בקיבוץ. ריכזתי את ועדת חתונות. עבדתי בכלבו ולאחר מכן שנים רבות בארגון הקניות האזורי, התנדבתי בסניף יד שרה להשאלת ציוד רפואי.

כשעמיחי של לאה’קה היה סדרן עבודה הייתי משובץ אצלו בדרך כלל בהגשה בחדר אוכל בלילות שבת. זכור לי שנתן אלתרמן ישב איתנו בזמן הארוחות. ועוד אורחים ואמנים שהתארחו בקיבוץ להופעות והרצאות ואני הייתי אחראי לסדר להם מקום לינה.

אמא שלי מבית בוכבינדר, ממשפחה של כורכי ספרים ותמיד היתה לי רגישות לנייר. ביום בהיר נכנסתי למפעל החדש נירעותק וראיתי שזורקים הרבה נייר טוב לפסולת. הקמתי במו ידי את מפעל “דפדפת” לשימוש חוזר בשאריות נייר. והעסקתי בו הרבה חברים מבוגרים שנפלטו ממעגל העבודה.

בשנים האחרונות אני גר בבית על הנחל. מה שנותן לי את הנשמה להיות עצמי יעקב זה הפגישות והשיחות והעלאת הזכרונות אצלנו במעגל.

ילדי היקרים-

רבקה שבבית אבות בחולון עם הבנים והנכדים החדשים שנולדו לאחרונה, שרה עם יעקי שגרים בקבוץ שניר עם נכדיהם וניניהם בלי עין הרע, מאיר’קה עם המטפל – ריי – שקרוב אליו כמו אבא,

ילדי היקרים- אני מאושר איתכם!

יעקב ארנר