(21/04/1892 – 04/06/1967) ( כד ניסן תרנ”ב – כה אייר תשכ”ז )

ציפורה נולדה בזיכרון יעקב לאביה, ישראל שכטר, שעלה מבסרביה באמצע המאה ה- 19 והיה מראשוני הבונים של המושבה זיכרון יעקב. אמה נפטרה כאשר ציפורה היתה בת חצי שנה והיא גדלה במשפחה מרובת ילדים. בית ישראל שכטר היה בית ציוני ודיברו בו עברית. ציפורה היתה מוכשרת. את ביה”ס היסודי סיימה בגיל 11 ובהיעדר בי”ס תיכון המשיכה לשמש בו כמורה עוזרת עד גיל הנעורים. אחרי כן לימדה במושבה הצעירה כפר תבור. היא הרבתה לקרוא וללמוד והיתה מושפעת מדעותיהם המתקדמות שהביאו אתם חברי הסתדרות “השומר”. בין ידידיה הקרובים היו יוסף ברץ, דוד בן גוריון ומרדכי יגאל. את בעלה, מראשוני ציוני דרום אפריקה, מנחם גנוסוב, הכירה כאשר בא למסור דרישת שלום מהדוד, פרופ’ זלמן שכטר בארה”ב (הדוד שכטר גילה את “גניזת קהיר”). לזיכרון יעקב הגיע מנחם לאחר סיור בעולם בשליחות ההסברה הציונית. היתה זו אהבה ממבט ראשון ובלב כבד הסכימה ציפורה לצאת את הארץ לזמן קצר, בתנאי שיחזרו מדרום אפריקה מיד עם חיסול עסקיו של בעלה שם. מלה”ע הראשונה סיכלה את התכניות. גם כשעלו, האם וארבעת ילדיה, בשנת 1925, נשאר האב בדרום אפריקה מטעמים כלכליים ורק אחרי תקופה ארוכה התאחדו שוב בארץ ב- 1934. אותה שנה הצטרפה בתה, נחמה, לקיבוץ תל עמל ונמנתה עם מייסדי הקיבוץ ברמת גן. כך הפכו ההורים, ציפורה ומנחם, לידידי הקיבוץ. קשרים שקשרו עם ציוני דרום אפריקה סייעו להקדמת העלייה של הקיבוץ על הקרקע ולהתבססותו בצעדיו הראשונים. אסונות ומחלות פקדו את המשפחה ועל כתפי האם הוטל העול הכבד ביותר. היא נשאה בו בכבוד ורק בסתר כרסמו הצרות את בריאותה.
אחרי מות מנחם, בעלה, בשנת 1947, השתקעה ציפורה בקיבוץ תל עמל ליד בתה וזקנתה היתה שלווה יחסית. מעולם לא הסתגרה בבית. שנים רבות עבדה במחסן הבגדים והתעניינה בבעיות החברה והקיבוץ. ביתה היה פתוח לכל אחד, לרבות עולים חדשים אותם היא לימדה עברית. הספר ליווה את כל צעדיה ולא פלא שעוד בחייה ציוותה חלק מעיזבונה לבניין הספרייה בקיבוץ. חדר עיון בבית “יד לבנים” הוקדש לציפורה ולמנחם גנוסוב ולבנם, ישראל, שנספה במלחמת העולם השנייה.
ערב מלחמת ששת הימים נפטרה ציפורה ממחלה קצרה ועל שפתיה תפילה לשלום.
יהי זכרה ברוך!