(15/07/1915 – 04/02/1946) ( ד אב תרע”ה – ג אדרא תש”ו )

(מתוך חוברת הזיכרון לעליזה. כתבה: נחמה גנוסר)
הכרתיה בנערותה, בביה”ס ובתנועת הצופים. עוד בשנים ההן היתה דמות עצמאית, אדם היודע את דרכו, המכיר את השבילים שיובילוהו למטרתו. בתנועת הצופים מילאה תפקיד וקבוצתה היא אשר זכתה לא אחת באותות הצטיינות.
ובתנועת השומר הצעיר: הליכתה הזקופה, עיניה בהירות מביטות נכוחה; מסתכלות ורואות הכול, דנות קשה ולא “לפנים משורת הדין”. אז לא ידעתי שהיא מוכשרת להבין ואף לסלוח. יתכן שלא ידעה היא עצמה את זאת.
בקיבוץ לא הכרתיה היטב ומרחוק כיבדתיה. את הלכותיה הישרות, פעולתה היוצרת בכל פינה אשר אליה תבוא. ראיתי שיכולת עצומה גנוזה בנפשה, כשרון יצירה אשר לא הגיע לביטוי מלא. קשים היו לה החיים ובתוך החיים הקשים האלה, נתרככה היא ועדינות נפש רבה נתגלתה בה כשנפרץ מסווה השתיקה.
בבית התינוקות בחודשים האחרונים לחייה, בימים דוויים לי כאם הצועדת צעדים ראשונים וכושלים בדרך רבת אחריות זו, היתה לי עליזה לסעד בבטחה המיוחדת לה, ידעה להדריך ולעודד, לומר את המילה המתאימה ברגע המתאים ולסלוח כשהיתה דרושה הסליחה; והעיקר, לאהוב את התינוקות ולהבין אותם (אכן, גם תינוקות זקוקים להבנה). בכל פינה בבית התינוקות עדיין מרחפת דמותה הלבנה ובת צחוקה החביבה. צלצול קולה שידע להיות כה עדין בדברה לילד עודנו מהדהד באוזניי. הכלים שערכה עומדים עדיין במקומם כמצפים לחזרתה.
ראיתיה, כאשר חשך עליה עולמה והאמנת שיהיה לה לסעד אור זה שבעיני התינוקות ובעיני ילדיה היא. איש לא שיער שהיא, האמיצה בכול, לא תעצור כה.
רבים מאתנו לא העיזו, בחולשתם הם, לקרב אליה ולהעניק מכוחם הדל לאדם חזק זה. ועמדו מרחוק. ועתה ה”למה” הנצחי מנקר בנו ומסעיר.
והיא איננה, לא עמד לה אור זה שבעיני ילדים, אור החיים, הלכה ונטלה את אורה מאתנו.