(18/07/1955 – 18/12/2003) ( כח תמוז תשט”ז – כג כסלו תשס”ד )

כתבה דליה שמושקוביץ’
כבר חלפו להם שנתיים של געגועים אליך ולכל מה שהיית עבורי לאורך שנות חברותנו.
מחברת ילדות ושכנה שאיתה מבלים אחרי הצהרים במשחקי קלס, מחבואים, גלישה בסקטים ברחבי הקיבוץ, שובך יונים משותף ושאר חוויות דל ילדות משותפת ועד שהגענו לבגרות עם תקופות של יותר קרבה ולפעמים התרחקות.
חביבית, חבוב, חביבצ’יק ועוד, אלו חלק מהמשות שכולם קראו לך כי את תמיד היית במקום הנכון, בזמן הנכון עם כמות אדירה של חכמת חיים, הבנה, רגישות, סקרנות, התעניינות, פתיחות ורצון להושיט יד לעזרה לכל אחד באשר הוא.
חברה של כולם מקטן ועד גדול, מצליחה להוציא מכל אחד חיוך ולרוב גם צחוק מתגלגל. לכל אחד משדרת אופטימיות, חום, התייחסות ואהבה אמתית שאותה נתת בשפע לכל הסובבים אותך, והיו רבים כאלה.
חביבה, השנתיים שעברו בלעדיך השאירו הרבה עצב ויגון אצל אמנון, בעלך וילדיך הנהדרים: אושרית, גיל, דורון וזוהר שהיו צריכים להתבגר מהר מדי ואת כל כך חסרה להם.
אני בטוחה שאת שומרת עליהם מלמעלה ומתגאה בהם ויש לך הרבה במה.
חבוב! יש לי המון רגעים של געגועים אליך ולפעמים כל כך בא לי לצחוק ולדבר אתך ואת לא נמצאת כאן יותר. וזה כל כך קשה וכואב וחסרונך מורגש כל הזמן.
שלום לך חברתי היקרה, תהיי חזקה שם למעלה, מתגעגעת …