(29/11/1931 – 28/12/1975) ( יט כסלו תרצ”ב – כד טבת תשל”ו )

דברים על קברו / ליאו הרצוג
היתה זו יד המקרה שהביאה לפני כחמש שנים את פרנקו לקיבוצנו. גבר על סף גיל הארבעים המחפש דרך להתחיל את חייו מחדש, כשמאחוריו חיים סוערים שידעו רגעי שיא ושפל, שמחה וצער. זו יד הגורל הקשה שלקחה אותו מאתנו, מאשתו וילדיו ומכל אלה שהכירו אותו והספיקו לחבב אותו.
חמש שנות חיים אלה שקלו והיוו לגביו מעגל שחיים שלם. פה התאושש מבחינה פיזית ורוחנית, תוך היקלטות בקשיים רבים בחברה ובתרבות זרות לו לחלוטין. פה בנה את משפחתו מחדש והביא לאוויר העולם שני ילדים בהם ראה את ניצני חייו החדשים. פה מצא אותו המוות, כך פתאום, תוך ייסורי גופו ובכיית משפחתו הזקוקה לאב ולראש משפחה.
מול קברך הפתוח, פרנקו, אני רוצה לזכור אותך ברגעיך הטובים – עליז, בעל הומור, יודע לצחוק ואף ללגלג במצבים הקשים ביותר, כשניסיון החיים הרב שלך עומד לצידך ונותן לך את הכוח להשקיף על הכול במבט מרוחק.
ומול קברך הפתוח משפט אחד בלבד לליאנה: שדרת היום יום עושה לפעמים את האדם לרחוק יותר מכפי שהנו, כאילו אדיש הוא לגורל זולתו. אך יש שעת אמת, בה הקליפה נושרת ונשאר האדם חשוף ועירום, פגיע וכואב, אך אנושי ואולי אף טוב יותר. בשעה זו, ליאנה, אנחנו, שהיינו עד אתמול רק ידידים לבילוי משותף, חשים היום שותפות ואחריות לגורלך. אנחנו איתך ועם ילדיך בכל אשר תלכי.
אלה דברי הנחמה היחידים אשר בפינו – את לא לבד.
יהי זכרו ברוך!