נתיב עזי

(26/06/1938 – 03/05/2019) ( כז סיון תרצ”ח – כח ניסן תשע”ט )

רותם נתיב כותבת לאבא עזי:
אבא, עזי, עזריאל שם המשפחה, בהתחלה גוטהלף (שפירושו בעזרת האל) אח”כ נקלר לבסוף עזי נתיב.
צדיק, איש רם ונישא, בגופו ובנפשו. איש גדול וחזק, מלא רוך ואהבה, מלא רעיונות ואופטימיות, רומנטיקן חסר תקנה, ההולך בדרכו הייחודית.
אבא שלי נולד בשנת 1938 ב 29 ליוני בכפר ביאליק לצילה ולמרטין. מרטין נפטר בעודו ילד קטן, ועזי ואמו, צילה, חיו בעוני רב. הם חיו במבנה של לול, ללא מים זורמים וללא חשמל, כאשר בחדר הסמוך היו תרנגולות. עם כל הקושי העצום הזה, צילה ידעה לתת לעזי המון חום, רוך ואהבה. הוא היה מספר לנו על השיר שהיתה שרה לו לפני השינה, ועל שבתות מתפנקות כמיטה עם אמא, כשהיא קוראת, והוא משחק לידה. המצוקה הכלכלית לא פגעה גם בחווית בית הספר. הוא נחשב ילד פלא, עם זיכרון מופלא, כושר קליטה גבוה וסקרנות אין סופית.
ותמיד היה מוקף החברים רבים. תכונות, שאלו שהיכרו אותו, יודעים שליוו אותו כל חייו. ילדות זו העניקה לאבא את גישתו הייחודית: הוא בז להתעסקות ברכוש וכסף, והסתפק במועט החומרי, במקביל, הייתה לו יכולת מופלאה לאהוב ולהעניק אהבה ויכולות למצוא את הטוב בכל דבר.
צילה נשאה שוב לגרשון נקלר. גרשון אהב את עזריאל כבן ועזי החזיר לו אהבה, גרשון אימץ אותו לבנו, ונתן לו את שם המשפחה נקלר.
אחיו דורון נולד ב 1946 ב 1953 עברה המשפחה לקיבוץ שדה נחום. אבא עבד בפלחה ובשלחין, אהב את השהיה באוויר הפתוח, ובמרחבים, את הקרבה לאדמה ואת המאמץ הפיזי. כדי ללמוד ולהשתפר בעבודתו הוא נעזר במדריך החקלאי שגר בקיבוץ בצד השני של העמק: אבא של אמא שלי: יצחק בטיסט.
דרך יצחק הכיר את אמי רחל, הם התחתנו, קבעו את ביתם בניר דוד, ושינו את שם משפחתם לשם משפחה משותף: השם נתיב מציין את אהבתם המשותפת לטיולים בטבע. אנו, חמשת ילדיהם נולדנו בשני מקבצים, בתחילה, אני, רותם, יפתח ורועי ולבסוף, מורן ועינת.
אבא שלי היה אבא כייפי וחם לכל אורך נתיב חיי: ישב ליד מיטתי כאשר היו לי סיוטים, היה מעורב בהווי של בית הילדים בקיבוץ, לקח את המשפחה לטיולים בכל הארץ, ולטיולים וחוויות פרטיות שלי ושלו. וכשהפכתי לאמא, היה סבא נפלא לילדיי. במקביל הוא היה עסוק באין ספור רעיונות ובאין ספור נושאים. הוא יזם ויצר קשרים כדי לקדם הבנה בין חילונים לדתיים, בין ערבים ליהודים, ובין אדם לחברו.
היו לו רעיונות פורצי דרך לפתרון בעיות בתחומי תעופה, אדריכלות, חקלאות, איכות הסביבה, ועוד ועוד…
מיוזמות אלו נוצרו לו חברויות מכל המגזרים ומכל טווח הקשת הפוליטית, והחברתית.
לקראת המסיבה ליום הולדתו ה 80 שחל השנה, שאלתי אותו: אבא, מכל עיסוקיך הרבים, מה המסר העיקרי שלך? מה הדבר שהכי היית רוצה להדגיש? והוא ענה: חשוב לי להבהיר שכולנו קשורים זה לזה, לכן חשוב להקשיב אחד לשני, למצוא נקודות חיבור משותפות, ולהכיל את השוני בינינו. באופן זה, בהכלה, הבנה וסובלנות נוכל לפתור הכל.
אבא שלי היה איש גדול, ומסורבל, הוא היה משתמש בהמון מילים ומליצות כדי להסביר דברים פשוטים, ולכן לעיתים קרובות המאזינים לו איבדו
את הסבלנות, את הקשב ואת חוט המחשבה. אבל הייתה לו דרך אחת שבה הוא העביר את המסר שלו, המסר של הכלה וסבלנות, באופן רהוט ותמציתי: כאשר היית נפגש אתו פנים אל פנים , הרגשת חיבור ישיר בין הלב שלך ללב שלו.
אבא יקר, הלב הענק שלך הכריע אותך. החודשיים וחצי האחרונים היו סיוט עבורך ועבורנו. אבל כולנו, המשפחה, וחברי הקיבוץ היקרים נרתמנו להקל עליך ככל הניתן, והשתדלנו להעניק לך מהאהבה העצומה שנתת לכולנו. השיר שהכי אהבת, וביטא את אמונתך באדם, הוא “אני מאמין” של שאול טשרניחובסקי:
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַׂל הַׂחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַׂחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִי בָׂאָׂדָׂם אַׂאֲמִין,
כִי עוֹדֶנִי מַׂאֲמִין בָׂךְ.
כִי עוֹד נַׂפְשִי דְרוֹר שוֹאֶפֶת,
לאֹ מְכַׂרְתִיהָׂ לְעֵגֶל-פָׂז,
כִי עוֹד אַׂאֲמִין גַׂם בָׂאָׂדָׂם,
גַׂם בְרוּחוֹ, רוּחַׂ עָׂז.

יפתח כותב לאבא עזי:
אין מילים כאלו, שיכולות לעשות באמת את העבודה. בערך כמו ההמצאות שלו. זה יהיה טוב ואפילו מצוין אבל לעולם לא ישיג ממש את המטרה.
את אבא עזי הגבוה, קשה ובלתי אפשרי לדחוס, לתוך כמה מילים או סיפורים. פשוט אי אפשר, הוא גדול יותר מזה, גדול מהמציאות עצמה ניתן לומר.
היה לו חזון, תמיד היה לו חזון, שהוא שכלל יותר ויותר במהלך השנים והחזון היה כה מורכב ויחודי ומעמיק שהוא הצטרך להצטרף בשבילו, לכל מיני קבוצות וואטסאפ ורעיונות, שונים ומשונים. פשוט לא היה מקום אחד או גישה אחת, שיכלו להכיל את כולו כי הוא היה אדם גדול – גם ברוחו ומורכב.
הוא היווה השראה ברוחו, גם אם לא הצליח לעתים, להעביר את המסר שרצה. הוא דאג לנסות.
הוא אהב להתחבר עם קצוות מנוגדים ולהכיל אותם. הוא הכיל את השונה ממנו, כפי שמעולם לא באמת הכילו אותו.
הוא העז לחלום על חדשנות ותעופה ועל יהדות וציונות ועל מה שמחבר בין אנשים בלהט נעורים, שלא עזב אותו עד הסוף כמעט.
אהבו אותו. הרבה אנשים אהבו אותו, למרות שהיה אחר מהם, אולי בגלל שהיה אחר והעז. העז לחלום ובלהט וכנגד כל הסיכויים. והוא אהב אותם, למרות שנראה שלא באמת הבין אנשים.
בשבילי הוא היה החולם הגדול. תמיד לא ממומש, אבל מעולם לא נתן לאכזבה, להכריע אותו. הוא המשיך עוד ועוד ואני מעריץ אותו על שניסה על שניסה להיות כמו כולם וגם אחר. על שהעז לחלום בשביל כולם, גם כשאותם זה לא עניין. על שהעז לחיות מעל רוח התקופה והזמן וכל מה שסובב אותו. הוא היה גדול ויפה ופתוח כמו השמיים ואני חושב שהארץ היתה פשוט קטנה מדי בשבילו.
אני תמיד אוהַב אותו. יהי זכרו ברוך!

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן