(07/02/1952 – 21/06/1957) ( יא שבט תשי”ב – כב סיון תשי”ז )

ביום השבעה – מתוך דבריה של גולדה:
ליוויתי את חיימי בהתפתחותו מאז היותו פעוט. קשה היתה הסתגלותו לאקלים הקשה, לסדרי החיים, אך מה רב היה האושר כשעמד על רגליו והתחיל לצעוד. היה ער לכל גילוי חדש והמרחקים כבשו את ליבו. כל טיול היה בשבילו עולם ומלואו. חיימי אהב בעלי חיים אם כי פחד מהם קצת. הפתיעה אותו תעלומת הצמיחה בטבע.
הסיפור ריתק אותו. בעיניים פקוחות, כשהאצבע בפה, היה כולו קשב. אחר כך היה מספר את הסיפור מילה במילה.
טוב לב היה. כשהיה פוגע בחברו, היה בוכה יחד איתו. כשהפריעו לו, מספיק היה ליטוף של יד אוהבת כדי להרגיעו וכתגמול היה שולח חיוך זוהר. בזמן האחרון ראיתי אותו בסבלו. גם אז קידם את פני הכול בחיוכו המלבב. אך העיניים, כמה עצב נשקף מהן. וכעת נעצמו העיניים, נדם הצחוק לעד. נקמת מותו של ילד קטן עוד לא ברא השטן.
יהי זכרו ברוך!