(21/03/1921 – 05/09/1996) ( יא אדרב תרפ”א – כא אלול תשנ”ו )

סוניה נולדה למשפחת רבנים ידועה, להורים דתיים מאוד ובכל זאת הם שלחו אותה ללמוד בגימנסיה פולנית בלודג’, שם התחנכה על ברכי התרבות הפולנית. עד הזמן האחרון היתה סוניה מצטטת מזיכרונה פרקים שלמים מכתבי מיצ’קביץ’ ושאר סופרי פולין שספגה מנעוריה, כי היה לה זיכרון מופלא.. היא הפליאה לצטט את “פן טדיאוש” כל שנותיה, עד יומה האחרון.
בעיר לודג’, העיר הפרולטרית, נדבקה בחיידק הקומוניזם. היא היתה פעילה במפלגה ונאסרה לא פעם על ידי המשטרה. משום כך, כשפרצה המלחמה, היא ברחה מזרחה לאזור הסובייטי של פולין שלפני החלוקה. שם היא התנדבה לעבוד בבתי חולים בתור אחות, המקצוע שלה. בשרתה כאחות בבית החולים הצבאי בביאליסטוק, הגיע יעקב קרונר שנפצע כחייל בצבא הפולני במלחמה נגד הגרמנים הפולשים. כך הם הכירו ולאחר מכן נישאו.
לא זמן רב הצליחו השניים להיות יחד. הגרמנים פלשו לפולין הסובייטית ויעקב שוב התגייס, הפעם לצבא האדום.
סוניה, בעקבות המלחמה המשיכה לנוע לברית המועצות כשהיא כבר בהריון. עד שהגיעה להרי אורל, שם נולדה בתם הבכורה, צילה. קובה נפצע שנית במלחמה נגד הנאצים וטרח רבות למצוא את משפחתו שם. לאחר שהחלים חזר לצבא האדום והשתחרר רק ב- 1944.
לאחר המלחמה חזרה המשפחה לפולין וכשלא מצאו כבר איש מבני משפחותיהם, הם הגיעו לשלזיה. יעקב היה חבר השוה”צ וציוני פעיל והם התגייסו לפעול בתנועת “הבריחה”. כאשר גברה האנטישמיות בפולין הם החליטו לעלות ארצה. בשנת 1950 הגיעו לישראל. בהתחלה פנו להקים את תל ירוחם ובינתיים נולד בנם, יצחק. אך הגעגועים להגשמה קיבוצית הביאו את המשפחה לקיבוץ תל יוסף, שם שהו כשלוש שנים בהן נולד הבן הצעיר, ירון. ברבות הימים החליטו קובה וסוניה לעבור לקיבוץ שומרי והם התקבלו בתל עמל וכאן מצאו את ביתם.
סוניה, בהכשרתה כאחות, נכנסה לעבוד כמטפלת חולים. לאחר מכן עבדה כמתנדבת בביה”ח “העמק”. בינתיים נפטר קובה, בעלה ומאוחר יותר חלתה גם היא.
סוניה נשארה בודדה, ללא חברה וללא סביבה תומכת ולמרות הקיבוץ הגדול שלנו, לפתע מוצא אדם את עצמו מנותק מהרבה דברים. היא נסגרה בתוך חדרה, עברה מחלה קשה ועם זאת היתה מאושרת עם ילדיה שתמכו בה ובאו לבקרה לעתים תכופות.
ליוויתי את סוניה כל חיינו בקיבוץ כשכן, ועתה לא נותר לי אלא להביע את דאבון לבי על מותר של אישה טובת לב שהגורל לא שפר עליה בשנים האחרונות.
יהי זכרה ברוך!