שפיר אלה

(01/11/1912 – 18/05/1991) ( כא חשון תרע”ג – ה סיון תשנ”א )

אלה בר, כפי שנהגנו לקרוא לה בבואה לקיבוץ, בשם הנעורים שלה, הגיעה לכאן תוך נאמנות ונכונות לכל דבר שהתנועה והקיבוץ תבעו ממנה.
היא סיימה בית ספר תיכון בעיר רישא ובמקום להמשיך ללמוד, כפי שההורים ביקשו, היא ויתרה, כי צו התנועה דרש ממנה לצאת להכשרה לקראת העלייה ארצה. בהגיעה באנייה דרך נמל יפו בשנת 1934, כך היא סיפרה, בא חבר מהקיבוץ לפגוש אותה ואת חבריה ומתוך רצון טוב רצה להראות להם את תל אביב תחילה, אך היא לא היתה מרוצה מכך, כי רצתה כמה שיותר מהר להגיע לקיבוץ.
הפרידה מההורים היתה קשה. אלה ידעה שאולי לא תראה אותם כה מהר. ואכן, הם נספו בשואה והיא לא ראתה אותם יותר ועל כך כאב לה במשך כל השנים. היא לא התרעמה אף פעם על השיתוף הקיצוני שהיה נהוג אצלנו בימים ההם ורק דבר אחד לא העבירה לשיתוף, גביע כסף שקיבלה מאביה לפני עלייתה והוא ביקש ממנה לשמור עליו מכל משמר. אולם פעם, פרצה שריפה בצריף בו גרה ואי אפשר היה להציל כלום וגם לא את הגביע. למחרת חיטטו באודים העשנים והגביע נמצא שרוף ושחור מפיח. רק אליהו, ברבות השנים, הבריק וצחצח אותו מחדש וזיכרון ההורים נשאר שמור אצלה.
בנאמנותה לעיר רישא נוכחנו כאשר התקיים פה כנס יוצאי רישא, שנה לפני פטירתה. היא קיבלה על עצמה את הארגון הלא קל של הכנס. ואכן התקבל מכתב תודה, אך הוא אחר את המועד והפך למכתב ניחומים.
אלה נקלטה חיש מהר בקיבוץ, מיד עם בואה. הודות לנאמנותה לא התאוננה אף פעם על העבודה הקשה בה עבדה בהיותנו עדיין ברמת גן. הכול קיבלה באהבה. בעוברנו לעמק בית שאן בימי המאורעות המתוחים, נהגה כחייל ממושמע לכל תביעה. הנכונות שלה לקבל את כל הציוויים אותם מצא הקיבוץ לנכון, היתה מן התכונות הבולטות שלה ואף היתה מצדיקה אותם בפני חבריה וחברותיה. כך בעבודה הקשה בסלילת כביש או בחום הכבד בגן הירק ובכל מקום עבודה אחר. ככל שנדרש ממנה.
עם הזמן היתה אלה מטפלת בחברת נוער וגם לילדי הקיבוץ. היא אהבה את הילדים והם – אותה. אלה היתה מטפלת אחראית ומבינה לנפש הילד. היא אהבה אנשים תוך אכפתיות ודאגה לכל אחד. לכן, לא ייפלא שנבחרה לרכזת ועדת בריאות ומאוחר יותר כסייעת רפואת שיניים ועוד. התחשבותה ודייקנותה לצורכי החבר היו לשם דבר. היא היתה נוהגת לומר שמרוב ועדות וסמכויות, החבר הולך לאיבוד. היום אנו קוראים מה היא אמרה בראיון מוקלט: “אילו ניתן לי לבחור מחדש את דרכי בחיים, הייתי בוחרת בדרך הקיבוץ. מצעירותי חונכתי בתנועה והקיבוץ הוא ביתי”.
היו לה, לאלה, שנים טובות ומאושרות עם אליהו, בעלה ועם בתם, מירי. אליהו נפטר אבל המשפחה גדלה ואושרה השני היה עם הנכדים. באיזו הנאה היתה מספרת עליהם.
אלה נפרדה מאתנו בלב שלם ועל אף מחלתה הקשה וסבלה, נשארה איתנה ברוחה, תוך השלמה עם גורלה. ואכן, אלה יכולה לשמש דוגמה לנאמנות ללא סייג, לאהבה הבריות ולחברות טובה.
יהי זכרה ברוך!

 

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן