גור לאה

(06/06/1924 – 02/12/2014) ( ג סיון תרפ”ד – י כסלו תשעה )

נתיב חיים מפיה של לאה גור:
נולדתי בפולין בעיר טרנופול, גליציה, פולין. בגיל שש הלכתי לבית ספר יהודי. בת שבע הייתי כשאמי מתה לאחר מחלה קשה. נשארנו שלושה ילדים יתומים, אני הגדולה ושני אחיי הקטנים שהייתי צריכה לטפל בהם. כעבור זמן אבא התחתן פעם שנייה והאם החורגת לא התייחסה אלינו טוב. סבלנו מזה הרבה. למרות שהמצב הכלכלי בבית היה די טוב, לא היה לנו בית חם וגם לא ילדות נעימה. כשהייתי בת 15 פרצה מלחמת גרמניה – פולין. לאזור שלנו נכנס הצבא של ברית המועצות. כעבור שנתיים בערך, בקיץ 1941 גרמניה הנאצית פתחה במלחמה נגד בריה”מ. אני ביחד עם בני דודים שלי ברחנו אל תוך ברית המועצות. שבועות רבים התגלגלנו בדרכים בלי אוכל וללא מחסה. בני הדודים אבדו לי בדרך והייתי צריכה לבדי לחפש מקום מקלט ולדאוג לעצמי. כך הגעתי לסיביר הרחוקה. שם עבדתי בעבודות קשות שגברים עובדים בהן. עברתי חוויות קשות, רעב, חוסר קורת גג, התנכלויות מצד כל מיני טיפוסים ומלחמה בלתי פוסקת על הקיום.
ב- 1944 נודע לי שלא רחוק ממקום שהותי נמצאים יהודים מפולין. באתי לשם להתעניין ופגשתי את סבא מוטקה שעבד במכרה פחם. הוא מיד מצא חן בעיני. היו שם עוד יהודים ואנחנו התיידדנו והייתי באה לשם לעתים קרובות. לבסוף עברתי לגור שם, מצאתי עבודה בבית ילדים והקשר שלי עם מוטקה התהדק.
כאשר נודע לנו על אפשרות לנסוע לפולין סידרנו את הניירות ויצאנו יחד לדרך ברכבת משא, בתנאים לא תנאים ומאז לא נפרדו דרכינו. אחרי שהייה של כמה חודשים בפולין עברנו לגרמניה. מוטקה היה מדריך בקיבוץ של מחנה פליטים יהודים. כעבור שנה יצאנו לצרפת, לעיר הנמל מרסיי ושם עם ניירות מזויפים עלינו על האנייה “פרובדנס” והפלגנו לארץ ישראל.
הגענו לקיבוץ. לא ידעתי בדיוק מה זה קיבוץ, לא הייתי בתנועה ולא הכרתי אנשים. סבלתי והיו לי קשיי קליטה. עברו כמה שנים עד שהתרגלתי. במשך הזמן נולדו לנו הבנות: תמר, יונת וניצה. היה לי סיפוק מהמשפחה שגדלה, השתדלתי שהבית יהיה בית חם ונעים. גם בקיבוץ חלו שינויים רבים. היום יותר קל לחיות פה, יש לנו חברים טובים, המשפחה גדלה, יש נכדים נהדרים ואנחנו מאושרים שזכינו לחגוג עם גור את בר המצווה ביחד עם המשפחה הנהדרת שלנו.
דברים שהוקראו ליד הקבר: “מותו של מוטקה היה קשה מאוד עבור לאה. היא התחילה להסתגר מבפנים, למרות שלמשפחתך המשכת לתת אהבה רבה. המעבר לבית הסיעודי לא היה קל ובסוף גם הרצון לחיות נעלם.
אנחנו, המשפחה כולה, איבדנו היום אימא וסבתא יקרה. כעת את מובאת לקבורה ליד מוטקה, אהובך, ויחד תהיו נצורים בלבנו לעד.

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן