מרקוס יהודה

(27/02/1912 – 22/06/1945) ( יא אדר תרע”ב – כג סיון תש”ה )

בן חנה ושלמה, נצר לר’ עקיבא אייגר. נולד בי”א באדר תרע”ב (29.2.1912) בהמבורג, גרמניה. למד בבית-ספר יסודי ובגימנסיה הריאלית ועם סיום לימודיו התיכוניים פנה ללימודי הרפואה. היה חבר בתנועות הנוער “הבונים” ו”החלוץ” והיה מנוי וגמור עמו לעלות לארץ-ישראל ולהיות רופא בקיבוץ. ואולם כעבור חמש שנות לימודים, אף שהצטיין בהם, הוכשל בשל יהדותו. מאותה סיבה עצמה לא ניתן לו לסיים הכשרה במקצוע המכונאות. הימים ימי עליית היטלר לשלטון וגם בהמבורג עיר מגוריו החלו להתנכל ליהודים. יהודה עבר בהצלחה קורס לג’ודו והנחיל את ידיעותיו בקרב בני-נוער יהודיים. כחבר הנהגת “החלוץ” העלה ארצה בשנת1936 קבוצה של “עליית הנוער” בדרך-לא-דרך. כמו כן יזם הכשרה ימית תוך התקשרות עם חברת אניות, והכשרה זו סייעה אחר-כך הרבה ל”הגנה” בארץ-ישראל. במהלך פעולתו זו שהה זמן קצר בארץ וכשחזר לגרמניה נתמנה במסגרת פעילותו בתנועת “הבונים” למרכז הגליל בצפון-מערב המדינה ועשה לילות כימים כשהוא עובר ממקום הכשרה אחד למשנהו. בשנת 1938 עלה לארץ כדי להשתקע בה עם אחרוני מדריכי “הבונים”, עבר תקופת הכשרה בקיבוץ גבעת חיים – יחד עם חבריו שיסדו אחר-כך את קיבוץ גלעד – ואחר-כך התגייס לחיל הנוטרים. כמומחה לג’ודו שימש מדריך ארצי והשקיע עמל רב בגיבוש שיטה אחידה ושימושית במקצוע שעמד ללוחמים במבצעי קרב בתנאים של מחסור בנשק. גם השתתף בחיבור של ספר-עזר בשם “ג’ודו שימושי” וספר זה שימש ברבות הימים גם את צה”ל. כיוצא גרמניה ראה יהודה מחובתו להתנדב ל”מחלקה הגרמנית” של הפלמ”ח בתקופת שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי. כאשר גוייס חלק מן המחלקה ל”בריגדה היהודית” נפסל יהודה מטעמי בריאות. הוא המשיך להדריך בארץ בעשרות קורסים ובהם גם קורסים למדריכי גדנ”ע. באחד מקורסים אלה, שנערך בקיבוץ רוחמה, נפל תוך מילוי תפקידו מכדור תועה, ביום י”א בתמוז תש”ה (22.6.1945). בן 33 היה במותו. הוא נקבר בסתר בקיבוץ רוחמה, ובפברואר 1947 הועבר ארונו לקיבוץ ניר-דוד (תל-עמל). הניח אשה ותינוקת בת שבועיים. על מצבתו, תחת סמל הפלמ”ח – ללא כתובת בשל תנאי המחתרת – חרתו חבריו: “ללמד בני יהודה קשת”.
מתוך דבריו של שלמה מרקוס, אביו של יהודה, בחוברת הזיכרון (וחברים אחרים):
בי”א באדר תרע”ב (1912) נולד לנו בעיר המבורג אשר בגרמניה בן, השני לילדינו. קראנו לו בשם יהודה-לייב על שם אביו זקנו מצד אמו.
לכל אחד מילדינו היו קווי אופי משלהם. יהודה נראה לנו כבעל סתירות פנימיות מובהקות שבאו לידי ביטוי במזג מלא ניגודים, “… על אף עשר שנותיו הנו כבר כולו תירוש תוסס. מצד אחד ילד ביישן, עדין נפש אך מצד שני משתלט על סביבתו ולעתים קרובות מתפרץ בכעס…”
מתוך המכתבים המעטים שנשארו עמנו מזדקר לעין סגנונו העצמאי. היה נכנס לפרטים ותיאר אנשים ונופים בעין חודרת ומתוך עמדה ברורה. יהודה אהב לכתוב שירים וברכות בחרוזים, לצייר ולפרוט על פסנתר.
יהודה למד בבית ספר ריאלי ובגימנסיה בהמבורג. הוא התמסר לספורט ובעיקר לכדורגל והוקי. ב- 1930 סיים את בחינות הבגרות וכבר אז היה נתון בכל מאודו לרעיון הציוני. יהודה בחר במקצוע הרפואה והדגיש שהוא רוצה להיות רופא בקיבוץ. באפריל 1933 הסתיימו הלימודים הטרום קליניים. יהודה הצטיין ברוב התחומים אך בזואולוגיה נכשל, כנראה בגלל בוחן שהכשילו בכוונה. זו היתה מכה קשה ליהודה. הוא החליט להכשיר את עצמו במקצוע טכני ולעלות ארצה.
ליד הכשרתו המקצועית הקדיש יהודה את זמנו החופשי לפעילות בתנועת “החלוץ”. מפעלו העצמאי החשוב היה ייסוד ההכשרה הימית. פעולתו של יהודה ב”החלוץ” עמדה בסימן הלחץ של המצב הפוליטי בגרמניה והוא רכש לעצמו עמדה והוקרה מצד הקהילה בהמבורג. בשנת 1931 ארגנה משטרת המבורג קורסים לג’יו-ג’יטסו. יהודה שהותקף כמה פעמים לפני כן הגיע להכרת הצורך בהגנה עצמית ונרשם לקורס. הצלחתו בהגנה עצמית העלתה את רגש הביטחון שלו אך הביאה להקלת ראש בסכנות.
בשנת 1938 קיבל יהודה רישיון עלייה, חודשיים לפני עליית שאר בני המשפחה. למולדת הביא אתו יהודה את הנכס החשוב ביותר: רצון חזק לבניין הארץ ביושר ובהתמדה, אהבה לארץ וליושביה. הוא היה חלוץ ומדריך לפי טבעו. מלאת לבטים היתה דרכו לחיים והוא ידע בכל נפשו שאין דרך אחרת לאדם העברי אלא בדרך ללכת, ללכת עד תום”.
הוא הגיע לקיבוץ גבעת חיים, הצטרף לחיל הנוטרים ונכנס יותר ויותר לפעולה בהדרכה ב”הגנה” ובפלמ”ח, לבסוף הפך גיוסו לשרות מלא בפלמ”ח. הוא שימש כמדריך ראשי לג’ודו בחטיבות המגן העבריות ועמל רבות לגיבוש שיטה אחידה במקצוע זה. בשורה של קורסים חינך עשרות מדריכים הזוכרים אותו בהערצה, לא רק כמדריך אלא גם כחבר ומורה דרך.
יהודה נישא לבת זוגו, נחמה גנוסר, חברת קיבוץ תל עמל ונולדה להם בתם היחידה, רותי.
חיי יהודה בארץ היו קודש להגנה. חבר בפלמ”ח, מדריך ראשי בספורט מגן, מדריך ומפקדים בגדנ”ע. הוא נהרג מכדור של צלף בזמן האימונים בעת שיצא למטווח עם קבוצה מחניכיו.
יהי זכרו ברוך!

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן