(29/07/1927 – 28/02/2019) ( כט תמוז תרפ”ז – כג אדרא תשע”ט )

“הסיפור של תמרה” כפי שנכתב ע”י ג’ים

בוקר ה-15 באוקטובר שנת 1941

הנאצים, בעזרתה של המשטרה המקומית הסתערו על העיר מסטיסלבל אשר בבלורוסיה, הכריחו את היהודים לצאת מביתם וציוו עליהם להתאסף בבית הספר במרכז העיר. יואל וגניה בילין ובתם בת ה-12 תמרה נקרעו מביתם, ויחד עם עוד 800 יהודים מקהילתם נדחפו והוכו בדרכם למקום האיסוף.

כמה ימים לפני כן, יואל אשר עבד לאורך קווי מסילות הרכבת במרכז העיר, ידע שעננים שחורים נאספים מעליהם והחליט לברוח עם משפחתו למקום בטוח יותר בגבול הרוסי. לרוע המזל כבר היה מאוחר מדי, ולאחר הליכה ממושכת של הרבה ימים השיגו אותם כוחות הגרמנים והוא הוחזר חזרה עם משפחתו. בשובם לביתם במסטיסלבל הם גילו שרק יום קודם אספו הגרמנים, בעזרת בריונים, את הנשים והילדות היהודיות וביניהם גם חברותיה של תמרה. היה לתמרה מזל שהיא לא היתה. הגרמנים היכו אותן ואנסו באכזריות. ב-15 לאוקטובר יואל, גניה ותמרה בתם הצטרפו לזרם היהודים שהוכרחו לצעוד לבית הספר ללא שום הסבר על הצפוי להם. יואל ידע שאת סופו של היום הזה הם כבר לא יראו, ואני תוהה – האם הוא ידע שלמעשה הוא ינצח?

כשהגיעו למקום האיסוף, תלש יואל את הטלאי הצהוב מחולצתה של בתו תמרה והניחו בכיסו. וכאשר הגיעו לבית הספר עזב יואל את ידה של תמרה המבוהלת ולחש לה “לכי תעברי ליד השוטר” ובעזרת ידו הורה לה את הכיוון לשער, שם עמד שוטר במדים אוחז בידו רשימות. תמרה סירבה לעזוב את הוריה, אך יואל, בעדינות תקיפה, דחף את בתו וחזר על דבריו. תמרה לא הבינה מדוע הוא מתעקש שהיא תעזוב את אביה ואמה. “אבל הוא לא ייתן לי לעבור” אמרה תמרה בבכי וכדי להוכיח את צדקתה היא החלה להתרחק מזרם האנשים והגיעה עד לשוטר שעמד וספר את היהודים המצטרפים. השוטר לא הבחין בה. היא הביטה אחורה וראתה כיצד הוריה נבלעים בתוך המון היהודים. הדבר האחרון שראתה מהוריה היה קצהו של הטלאי הצהוב אשר הציץ מכיסו של אביה.

תמרה החלה ללכת. איש לא שם לב אליה. היא שבה אל ביתה. מרחוק שמעה יריות שנמשכו שעות רבות. שכנה שראתה אותה ריחמה עליה והכניסה אותה לביתה לישון את הלילה. בבוקר נתנה לה כיכר לחם ושילחה אותה לדרכה. “הם יהרגו אותנו אם ימצאו אותך פה” אמרה לתמרה “לכי לכפר הקרוב, אולי שם יחביאו אותך”. “והיכן אבא ואמא?” “לכי, לכי עכשיו” ענתה השכנה המבוהלת והילדה בת ה-12 החלה במסע הארוך שנמשך שלוש שנים.

היא הלכה והלכה, היתה מתחבאת ושוב צועדת, לפעמים נמצאה משפחה שהעבידה אותה קשה בעבור חתיכת לחם ואז שילחו אותה שוב לדרכה. ובכל-זאת, על-אף כל התלאות הקשות אשר עברו עליה ניצלה תמרה ושרדה את השואה.

בסוף המלחמה היא שבה למסטיסלבל ומצאה ששכנים נוצרים גרים בביתה, הם היו בטוחים שכל משפחת בילין כבר אינם בחיים. ושוב, פעם נוספת, מצאה עצמה תמרה בודדה, ורק תמונות פורטרט של הוריה נשארו לה כזיכרון מילדותה.

70 שנה מאוחר יותר אני יושב ומביט בתמונות הדהויות, ביואל, אביה של תמרה וסבא של אשתי, דינה, ואני תוהה האם הוא ידע?

כאשר עמד מעל פני השוחה, מביט מטה ביהודים אשר נורו לפניו, כאשר עמד מעל פני התהום, האם ידע שניצח אע”פ שגופו נורה?

בתו תמרה שרדה את השואה, עלתה לישראל ויחד עם משה בעלה גידלה שלושה ילדים, שלושה נכדים לאביה, יואל: דני ז”ל שנפל במלחמת יום-כיפור, דינה וחגית. גם דינה, בתה של תמרה ונכדתו של יואל, גידלה את ילדיה. היא מעולם לא ידעה את סיפורה של אמה, תמרה, עד לשנים האחרונות. כשעינת, נכדתה של תמרה, עמדה ללדת, הם החליטו לקרוא לבנם דניאל, על שמו של דני ז”ל.

כיום דניאל, בנה התינוק של עינת, הנין של תמרה, צוחק ומשחק עם אמו. אושר אשר מסמל את הניצחון על הרוע, על הנאצים אשר הוציאו להורג את יואל ומשפחתו, יחד עם שישה מיליון יהודים אשר כבר אינם, ובכל-זאת מוסיף יואל להתקיים דרך הילד הזה בנה של נינתו. ואני תוהה האם הוא ידע שהוא ינצח? יואל ומשפחתו נרצחו באותו יום נורא יחד עם עוד 800 יהודים, אבל הם לא הפסידו, הם ניצחו!

תמרה השאירה אחריה שתי משפחות של בנות, חתנים, נכדים ונינים. יהי זכרה ברוך!